נשירה מכדורגל נוער: שליש עוזבים, ורוב הסיבות בשליטת המועדון
במחקר שעקב אחרי 738 שחקנים לאורך שלוש עונות נשרו 34.7 אחוזים. הגורם המשפיע ביותר שבשליטת המועדון אינו הכישרון אלא סגנון האימון והיחס לשחקן.
מועדונים משקיעים מאמץ עצום באיתור שחקנים חדשים, ומעט מאוד בשאלה למה השחקנים הקיימים עוזבים. המחקר מראה שזו טעות יקרה. בתוך שלוש עונות שליש מהשחקנים הצעירים נעלמים מהמסגרת, והגורם המשמעותי ביותר שניתן להשפיע עליו אינו הכישרון שלהם אלא ההתנהגות של המאמן.
עיקרי הדברים
- במחקר שעקב אחרי 738 שחקנים צעירים לאורך שלוש עונות, 34.7 אחוזים נשרו מהמסגרת.
- הגיל הוא מנבא הנשירה החזק ביותר, והסיכון עולה בחדות מעל גיל שלוש עשרה וחצי.
- בקרב השחקנים הבוגרים יותר, מאמן שאינו נותן מרחב עצמאות הכפיל ויותר את הסיכון לנשירה.
- סגנון האימון הוא הגורם היחיד ברשימה שהמועדון שולט בו במלואו.
כמה שחקנים באמת עוזבים?
יותר ממה שמקובל להניח. מחקר שעקב אחרי 738 שחקני כדורגל בגילי 11 עד 17 לאורך שלוש עונות מצא ש-256 מהם, כלומר 34.7 אחוזים, הפסיקו לשחק במסגרת מאורגנת.
שליש מהסגל. עבור מועדון שמחזיק שש קבוצות נוער, מדובר בעשרות נערים בכל מחזור, ובפגיעה ישירה גם בהכנסות וגם ברמת המשחק. עלות הגיוס של מחליפיהם גבוהה בהרבה מעלות השימור שלהם.
חשוב להדגיש שנשירה אינה בהכרח כישלון. חלק מהנערים עוברים לענף אחר או לתחום שאינו ספורט. אבל כשהיא מגיעה לשליש, כדאי לבדוק מה מתוכה ניתן היה למנוע.
מתי הסיכון הגבוה ביותר?
סביב גיל שלוש עשרה וחצי. זה המנבא החזק ביותר שנמצא במחקר, עם הפרש סיכון של 15.2 אחוזים בין הצעירים לבוגרים יותר.
ההסבר הגיוני. זהו הגיל שבו הלימודים נעשים תובעניים, שבו מתחילות תחרויות על מקום בהרכב, ושבו פערי ההתפתחות הגופנית בין נערים באותו שנתון מגיעים לשיאם.
המשמעות למועדון היא שצריך להתייחס למעבר לגיל הזה כאל נקודת סיכון מתוכננת, ולא כאל הפתעה שמתגלה בסוף העונה.
מה הגורם שהמועדון באמת שולט בו?
סגנון המאמן. בקרב השחקנים מעל גיל שלוש עשרה וחצי, מי שחווה פחות תמיכה בעצמאות מצד המאמן היה בסיכון נשירה גבוה ב-29.6 אחוזים מעמיתיו.
זהו ההפרש הגדול ביותר שנמצא במחקר כולו, וגם היחיד שנמצא כולו בידי המועדון. אי אפשר לשנות את גילו של נער או את מצבה הכלכלי של משפחתו. אפשר בהחלט לשנות את האופן שבו מדברים אליו במגרש.
אצל השחקנים הצעירים יותר התמונה שונה מעט. שם המנבא המרכזי היה מוטיבציה פנימית נמוכה, עם הפרש סיכון של 15.7 אחוזים. כלומר נער שמגיע לאימון בלי הנאה אמיתית מהמשחק עצמו.
ההבחנה הזו חשובה מעשית. עם ילד בן אחת עשרה השאלה היא האם הוא נהנה. עם נער בן חמש עשרה השאלה היא האם מתייחסים אליו כאל אדם שיש לו דעה. אלה שני מנופים שונים לחלוטין, ומאמן שמפעיל את הלא נכון מפספס.
המחקר מצא גם הבדלים לפי מגדר ולפי מצב כלכלי של המשפחה. אלה גורמים שהמועדון אינו שולט בהם, אך הוא כן יכול לדעת מי בקבוצות הסיכון ולתת להן תשומת לב מוגברת.
מה מבדיל בין מאמן שמשמר למאמן שמאבד?
מחקר על 381 שחקנים בגילי 12 עד 14 פירק את סגנון האימון לשני אקלימים מנוגדים, וזיהה בדיוק אילו התנהגויות שייכות לכל אחד מהם.
| אקלים מעצים | אקלים מחליש |
|---|---|
| הדגשת מאמץ ושיפור אישי | הדגשת השוואה בין שחקנים |
| מתן בחירה והסבר מאחורי הדרישה | כפיית עמדה בלי הסבר |
| תשומת לב לכל שחקן | הכרה רק במי שמצטיין |
| תחושת שייכות לקבוצה | עידוד יריבות פנימית |
| יחס קבוע ללא תנאי | יחס שמותנה בביצועים |
המחקר מצא שאקלים מעצים ניבא ישירות כוונה להמשיך לשחק, ואילו אקלים מחליש ניבא פגיעה בצרכים בסיסיים, וזו בתורה ניבאה כוונת נשירה. המודל הסביר כחמישית מהשונות בכוונות הנשירה.
שימו לב שאף אחת מההתנהגויות בטור הימני אינה דורשת תקציב, ציוד או הכשרה ארוכה. כולן שאלה של החלטה יומיומית.
ומה לגבי חודש הלידה?
שאלה מתבקשת, במיוחד אחרי שראינו בכתבה על הסקאוטינג שילידי תחילת השנה נבחרים לאקדמיות בסיכוי גבוה בהרבה.
כאן צריך לדייק. ספרות קודמת אכן קשרה בין גיל יחסי נמוך לנשירה, אבל במחקר הספציפי הזה הגיל היחסי לא נמצא כמנבא מובהק. כלומר הכיוון מוכר, אך אין כאן הוכחה חד משמעית.
מה מועדון יכול לעשות כבר העונה?
- למדוד נשירה. לספור בתחילת כל עונה מי לא חזר, ולפי איזו קבוצת גיל. בלי מספר אין דיון.
- לשאול את מי שעוזב למה. שיחה אחת של חמש דקות מגלה יותר מכל השערה.
- להגדיר את המעבר לגיל שלוש עשרה כנקודת מעקב מיוחדת, עם תשומת לב מוגברת לשחקנים בשוליים.
- לתת לשחקנים בחירה קטנה באימון, ולהסביר את הרציונל מאחורי דרישות. שני אלה הם לב התמיכה בעצמאות.
- לוודא שכל שחקן מקבל התייחסות אישית בכל אימון, גם מי שאינו בהרכב.
שווה גם לזכור שפציעה היא נקודת נשירה שכיחה, ולכן תוכנית מניעת פציעות היא גם כלי שימור, לא רק כלי רפואי.
ולבסוף, נקודה שמועדונים נוטים לפספס: הנשירה כמעט תמיד מתרחשת בין העונות ולא באמצע. מי שמגלה זאת רק כשהסגל מתכנס לאימון הראשון, מגלה מאוחר מדי. השיחה שמונעת עזיבה מתקיימת בחודשיים שלפני, כשעדיין אפשר להשפיע.
לסיכום
שליש מהשחקנים הצעירים עוזבים בתוך שלוש עונות, והגורם המשפיע ביותר שנמצא בשליטת המועדון הוא האופן שבו המאמן מתנהל מול השחקן. מערכת שמתעדת סגל ונוכחות לאורך עונות היא מה שהופך את הנשירה ממשהו שמרגישים למשהו שרואים בזמן.
שאלות נפוצות
מהו שיעור הנשירה בכדורגל נוער?
במחקר שעקב אחרי 738 שחקנים בגילי 11 עד 17 לאורך שלוש עונות נמצא שיעור נשירה של 34.7 אחוזים, כלומר כשליש מהשחקנים.
באיזה גיל הסיכון לנשירה הכי גבוה?
סביב גיל שלוש עשרה וחצי ומעלה. זה היה המנבא החזק ביותר במחקר, עם הפרש סיכון של 15.2 אחוזים לעומת הצעירים יותר.
מה הכי משפיע מבין הדברים שהמועדון שולט בהם?
מידת התמיכה של המאמן בעצמאות השחקן. בקרב הבוגרים יותר, תמיכה נמוכה נקשרה לעלייה של 29.6 אחוזים בסיכון לנשירה.
מהי תמיכה בעצמאות בשפה פשוטה?
מתן בחירה בתוך האימון והסבר של הסיבה מאחורי דרישה, במקום הוראה שרירותית. זה אינו ויתור על סמכות אלא שינוי באופן ההצגה.
האם אפשר לדעת מראש מי עומד לעזוב?
לא בוודאות, אך אפשר לזהות קבוצות סיכון: גיל מעל שלוש עשרה וחצי, מעט זמן משחק, וחזרה מפציעה ממושכת.
איך מודדים נשירה במועדון קטן?
סופרים בתחילת כל עונה כמה שחקנים מהעונה הקודמת לא חזרו, ומפלחים לפי קבוצת גיל. זו מדידה שדורשת רשימה אחת מסודרת.